איך מצילים את האמנות מה-AI

להגן על היוצרים העצמאיים

בכתבה שפורסמה אשתקד ב-Debate, מגזין הסטודנטים של אוניברסיטת אוקלנד, ראיינה מיקלה סטראוד בעלי דוכנים ב-Artist Alley ואת מבקרי Cosmos Con וחזרה עם תובנות מעניינות. 

קודם כל, היא מציינת, זהו אירוע נוסף בסדרה של אירועים בניו-זילנד בהם נאסר למכור אמנות שנוצרה בעזרת AI. המטרה היא להגן על אמנים עצמאיים מפני ניצול מסחרי על-ידי "טכנולוגיה זולה ומהירה", ומפני הפגיעה הכלכלית שנובעת ממנו. אבל הביקורת היא לא רק על ההיבט הכלכלי.

האמנים טוענים נגד יצירה מבוססת AI שהיא נטולת מיומנות אמנותית אנושית, ניסיון חיים, רגש וכוונה יצירתית. הם גם מתלוננים על כך ש"אמנות AI" מוצגת לעיתים כיצירה אישית, למרות שבפועל היא מבוססת על עבודות וסגנונות של אמנים אמיתיים, שיצירות שלהם שימשו ללא הסכמתם לאימון המודלים.

היבט נוסף שנוטים להתעלם ממנו הוא המחיר הסביבתי הגדול של ה-AI, שהתשתיות שמשמשות אותו צורכות משאבים בהיקף עצום. ההתנגדות לאמנות AI, מסבירה סטראוד, מנוגדת באופן יסודי לא רק לאינטרס של האמנים אלא לערכים היסודיים של Cosmos Con והקהילה שמאחוריו.

מה חסר ביצירות AI

במחקר איכותני שממצאיו פורסמו בז'ורנל First Monday באפריל 2025, בדקו חוקרי Weber State University מיוטה את העמדות של אמנים דיגיטליים כלפי יצירות AI.

מבין 22 המרואיינים במחקר, 14 אמרו שהם משתמשים בכלי AI גנרטיביים ברמה זו או אחרת. השמונה האחרים אמרו שהם לא משתמשים בכלים כאלה, חלקם כי אינם זקוקים להם ואחרים מסיבות אתיות.

כשנשאלו לגבי האופן בו הם תופסים אמנות AI, אמרו 17 מ-22 המרואיינים שהיא חסרה ביטוי אנושי ובעייתית מבחינה אתית. שליש עד שני שלישים מהם (תלוי בשאלה), חשבו שתוצרי הבינה המלאכותית הם "חסרי נשמה", לא מקוריים, מוזרים או מלאכותיים.

החוקרים סימנו כמה מוטיבים חוזרים בביקורת של האמנים על יצירות ה-AI ומה שחסר בהן: כוונה, חוויה אנושית, שליטה יצירתית, תהליך ניסוי אמיתי, מקוריות ואתיקה בהקשר של שימוש ביצירות של אמנים לאימון המודלים.

סכנה לחברה ולדמוקרטיה?

יש מי שרואים ביצירות AI איום לא רק לאמנים ולאמנות, אלא גם ליציבות החברתית והפוליטית. את הסוג הזה של הביקורת סיכם במאמר מאלף בגרדיאן אריק ריינהרט, אנתרופולוג פוליטי, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי.

במאמר שלו ריינהרט טוען שהסכנה הגדולה שטמונה באמנות AI היא לא חוסר המקוריות או הפגיעה באמנים, אלא הנזק למהות החברתית והאנושית של האמנות, שמאיים על החברה ועל המשטרים הדמוקרטיים.

לשיטתו, הערך של האמנות נובע מהאפשרות שלנו להרגיש שעומדים מאחוריה אנשים, חוויות, רצונות, זיכרונות ופגיעות אנושית, ומכך שהיא מאפשרת חיבור בין האמן לצופה ובין צופים שונים, דרך חוויה משותפת.

חברה דמוקרטית, הוא אומר, זקוקה ליכולת של אנשים להתחבר אלה לאלה דרך חוויה משותפת, ותוצרים סינתטיים וריקים מקשר אנושי שוחקים את היכולת הזו.

בנוסף, ה-AI מרכז שליטה בתרבות, בדמיון ובשפה בידיים של חברות טכנולוגיה ומערכות כוח מסחריות. המצב בו חברות ששוות מיליארדים, משתמשות ביצירות של אמנים לאימון מודלים ללא הסכמתם, מדגים שה-AI לא מחליף את המקוריות האנושית אלא נשען עליה ומנצל אותה.

ההבדל האמיתי בין אמנות ליצירות AI

בשבוע השני של מאי 2026, משתמש טוויטר בשם SHLOMS העלה פוסט, עם תמונה שלדבריו יצר בעזרת בינה מלאכותית, וביקש: "תארו בבקשה, בפירוט רב ככל האפשר, מה הופך [את התמונה] לנחותה בהשוואה לציור אמיתי של מונה". 

עוקביו של SHLOMS מיהרו להגיב, וכמעט כולם ידעו להסביר שמדובר בחיקוי גרוע ולא משכנע של מונה - מלאכותי, נטול רגש, עם שגיאות בפרספקטיבה ובקומפוזיציה. רק בודדים זיהו שמדובר בציור אמיתי מסדרת "שושני המים" שמונה צייר ב-1915, ושמוצג במוזיאון Neue Pinakotek במינכן.

אפשר לטעון שהאירוע האנקדוטלי הזה רק מוכיח שהאדם "הממוצע" לא מסוגל עוד להבדיל בין יצירות אנושיות ליצירות של בינה מלאכותית. אבל בין השורות מסתתרת אולי תובנה אחרת: שבני אדם מניחים שיצירות AI הן נחותות מטבען ועדיין מאמינים יותר ביצירה אנושית.

מוכנים לשלם יותר על אמנות אמיתית

בניסוי בן 7 שלבים שערכו חוקרי Columbia Business School ותוצאותיו פורסמו ב-Scientific Reports בנובמבר 2023, הם הציגו 14 יצירות פחות-ידועות של גוגן, ויליאם גאר ואנדי וורהול, ועוד 14 חיקויים שנוצרו ב-AI, ל-2,964 נסיינים. הם ביקשו מהם לנסות לקבוע איזו יצירה נוצרה על-ידי בני תמותה ואיזו על-ידי מכונה, ולהעריך את השווי של כל יצירה. סיכום קצר של ממצאי המחקר אפשר למצוא כאן.

רוב הנסיינים לא הצליחו להבחין בין היצירות האנושיות ליצירות ה-AI כבר ב-2023, מסתבר. אבל כשיצירות סומנו ככאלה שנוצרו על-ידי AI, הנסיינים העריכו את שוויון ב-62% פחות בממוצע, גם כשבפועל היה מדובר ביצירות אמיתיות של שלושת האמנים. הערכות השווי של יצירות שנטען שנוצרו ב-AI בתוספת עבודה אנושית, היו איפשהו באמצע.

החוקרים, שערכו גם ראיונות עם הנסיינים, מצאו שהם ייחסו ליצירות ה-AI לא רק ערך כספי נמוך יותר, אלא גם פחות יצירתיות והשקעה, פחות ערך אמנותי, אסתטי ורגשי.

מסקנת החוקרים הייתה שאמנים עשויים להרוויח מהדגשת העובדה שעבודתם נעשתה ללא AI, והעריכו שייתכן שאמנות AI תהפוך לקטגוריה נפרדת, בדומה לאופן שבו צילום הפך לז’אנר עצמאי. השורה התחתונה היא שה-AI אולי פוגע בשוק, אבל אפשר לגבות יותר כסף על יצירות של בני אדם.

הדבר ש-AI לעולם לא יוכל לתת

קשה לעמוד בפני הרכבת הדוהרת של ההתפתחות הטכנולוגית והתמורות הכלכליות והחברתיות שהיא גוררת, אבל הניסיון ההיסטורי מראה שלעיתים קורה להפך - הפסיכולוגיה והסוציולוגיה כופות את עצמן על הטכנולוגיה, שמתקשה להתגבר על נטיות אנושיות טבעיות. 

אין דרך טובה לחזות את העתיד, אבל אפשר למצוא מעט השראה בספרות המדע הבדיוני, שניבאה והעניקה השראה לדורות של התפתחות טכנולוגית והמצאות - מהלוויינים וחקר החלל, דרך האינטרנט והטלפון הסלולרי, ועד הבינה המלאכותית, הרובוטיקה והרכבים האוטונומיים.

בנורסטריליה (Norstrilia, 1975) של קורדוויינר סמית', הטכנולוגיה מעניקה לאנושות שפע אינסופי, ורוב האנשים יכולים להתענג על מעדנים, כי לא ניתן להבדיל בין אוכל סינתטי וזול לבין הדבר האמיתי. דווקא הנורסטרילים, תושבי הכוכב העשיר ביותר בגלקסיה, מאמצים אורח חיים סגפני וקשוח שכולל, בין היתר, אכילת אוכל "אמיתי", פשוט ובסיסי מאד והמנעות מהתענוגות הסינתטיים. 

זו אינה בחירה כלכלית אלא ערכית ותרבותית - תושבי נורסטריליה מאמינים שאוכל סינתטי ותבלינים אקזוטיים הם מנוונים, ומעדיפים תפריט ספרטני שכולל מאכלים כמו בשר כבש מבושל, תפוחי אדמה, ביצים קשות, תה מר ובירה מקומית. כדי לשמור על התרבות שלהם מההשפעות השליליות הם מטילים מיסוי דרקוני על מעדנים שמיובאים מכדור הארץ.

בסרט בלייד ראנר (1982) של רידלי סקוט (מבוסס על ספרו של פיליפ ק. דיק Do Androids Dream of Electric Sheep? מ-1968), מוצגת דיסטופיה עתידנית בה הגבול בין טבעי למלאכותי מיטשטש: חלק מגיבוריו הם "רפליקנטים", בני אדם סינתטיים שכמעט אין דרך להבחין בינם לבין בני אדם אמיתיים. 

בעולם הזה, בו ניתן לסנתז כמעט הכל, בעלי חיים מלאכותיים מחליפים את בעלי החיים האמיתיים שהפכו נדירים ביותר. באחת הסצינות מתברר שניתן לזהות נחש מלאכותי רק באמצעות מספר סידורי זעיר המוטבע על אחד מקשקשיו. 

התוצאה של המציאות הזו היא שלבעלי חיים אמיתיים, יש ערך רגשי, חברתי וכספי גבוה בהרבה מזה של מקביליהם המלאכותיים והם הופכים לסמל סטטוס.