הגוף יודע // אילנית אליקים

אילנית אליקים, סטודנטית במחזור 2020 של התכנית לאוצרות עיצוב, כותבת על שפת גוף, משטור עצמי, נימוסים, תחושת בטחון והדברים שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות בחלל המוזיאון.

**

״תאכלי בפה סגור״ ״ולא עם הידיים״, ״את יכולה לבקש את המלח״ - אלו הן כמה מההערות שמקבלת הילדה נינה מהוריה בזמן ארוחה משפחתית בספרה של רותו מודן ״סעודה אצל המלכה״. כמו נינה, כולנו חונכנו באותן אופן במנהגי שולחן ודרכי אכילה נאותות. למרות שהדבר הטבעי לנו הוא להרים חתיכות מזון עם הידיים ולהכניס אותן לפה – אנחנו לא נוהגים כך (לפחות לא בפומבי). הגוף שלנו הפך צייתן, ממושמע, כנוע לנורמות חברתיות של אכילה. ככל שהגוף שלנו יודע לשלוט בשימוש בסכין, מזלג ומפית באופן הנכון, נראה שאנחנו משתייכים למעמד חברתי גבוה יותר, עד למעמדה הרם של מלכת אנגליה בעצמה.

סוגיות אלו של התנהגות הגוף קיימות גם במרחבים אחרים בחיינו, ומעניינות במיוחד לבחינה באותם מקומות בהם אף אחד לא באמת אמר לנו מה לעשות, ובכל זאת אנחנו יודעים, הגוף יודע. המונח ״טכניקות של הגוף״, שטבע מרסל מוס, מרמז שהגוף לומד באופן מכני איך לזוז שלא כדרך הטבע, תנועת הגוף נרכשת על פי התאמה חברתית למקום ולשעה. בביקור במוזיאון תל אביב מעניין לראות כיצד נוהג הגוף בחלל; כיצד באה לידי ביטוי טכניקת הגוף במוזיאון? כיצד משפיע חלל התערוכה עצמו על הגוף? ומה ניתן ללמוד מאלו על החוויה במוזיאון?

סממנים ראשונים של התנהגות גוף מותאמת מוזיאון מצאתי כבר במגרש החניה. אפשר להרגיש מיד שזאת לא חנייה של קניון; יש כאן אנשים שגם הרכבים שלהם והנהיגה כבר יודעים שהגיעו למקום תרבותי, ושיש לחנות באופן רגוע ולהפגין אדיבות תרבותית. בפתח המוזיאון, תור ארוך משתרך אל מחוץ לדלתות הכניסה, אנשים עומדים בשורה פחות או יותר ישרה, עמידת הגוף שקטה נינוחה, אנשים מסתכלים בניידים או סתם אל החלל. אף אחד לא מזרז את הקופאי, לא מסתכל מעבר לכתף של האדם שלפניו ואף אחד לא שואל מי אחרון.

מטריות רטובות מפוזרות בחלל הכניסה, חלקן פתוחות מונחות בצורה פרוביזורית, חלקן עומדות סגורות שעונות על החלון מעידות עלינו שאנחנו לא באמת יודעים מה לעשות בגשם, אין לנו מספיק ניסיון עם זה. בסממנים של יוצאי ובני־יוצאי מעברות, נפתחת עמדת ייבוש מאולתרת.

קהל במוזיאון תל אביב. מטריות בכניסה

עומדים בתור. מוזיאון תל אביב

אחרי רכישת הכרטיס מגיעים לתחנה הבאה: שמירת חפצים. אני לא יודעת אם זה תמיד כך, אך באותה שבת גשומה לא היה פיקוח מצד המוזיאון על החובה להפקיד את המעילים, המטריות ושלל החפצים בתאים המיועדים  לכך. הנושא נשאר בעיניי שאלה - האם אנחנו פשוט לא אוהבים שמירת חפצים? לא סומכים על העניין הזה? או שאולי עקב ריבוי המבקרים לא נותרו תאים פנויים? אני נוטה לחשוב שאנחנו פחות אוהבים להפקיד את חפצינו ומעדיפים להשאיר אותם קרוב אלינו , אלא אם כן מישהו יכריח אותנו להיפרד מהמעיל בזמן הביקור. לאורך הביקור בחללי התצוגה המוני אנשים סחבו  עימם  מעילים, תיקים ומטריות  בשלל צורות ואופנים. מסתבר שהגוף גם יודע להחזיק את המעיל באופן  מותאם למקום.

בגלריות המוזיאון הליכת הגוף הופכת איטית, מהורהרת, בעלת מטרה ומצד שני משוטטת. מנחי הידיים משולבים על הבטן, מתוחים מאחורי הגב, יד מונחת על סנטר במבט חושב. הבעת הפנים יחסית רצינית, חושבת, מבינה, מתעניינת. באופן כללי אופפת את הגוף הבנה שהוא נמצא במקום בו יש להתייחס למוצג ביראת קודש כלשהי, בהתפעמות, בהפעלת האינטלקט. כל חלקי הגוף זורמים עם ההבנה הזאת. ״ההופעה ההולמת,״ כתב פייר בורדייה, ״היא הדרך הלגיטימית להחזיק את הגוף ולהציגו. הגוף מקבל ערך התואם את עמדתו של האדם במסגרת מסוימת. [...] צורה נאותה היא קודם כל עניין של קצב, של הפסקות והתאפקות.״ ואכן, כולם פועלים באותו איפוק, קצב איטי, ארשת אינטלקטואלית ורצינית בזמן הביקור במוזיאון. 

איפה למדנו ללכת ככה במוזיאון? איך הגוף יודע? האם למדנו את זה מהמבוגרים בילדותנו? האם המבנה עצמו מהדהד לנו את ההתנהגות הנאותה? האם אלו השומרים בכל חדר? האם עצם התפיסה שלנו של אומנות כדבר נשגב היא זו שפועלת על הגוף? למה אנחנו לא משחררים את המעיל, ומה אפשר ללמוד מכך?

התנהגות הגוף במוזיאון מושפעת הן מטכניקה נלמדות מהקשר התרבותי של הבנת המקום בו אנחנו נמצאים והן מהשפעת המרחב האדריכלי עצמו ומאופן בו התערוכה בנויה. מהתבוננות על ילדים והוריהם במוזיאון , אפשר לראות את  הדרישה לתנועות גוף מופחתות - לא לגעת, לא לצעוק, אותן הערות כמו שמקבלת נינה בזמן הארוחה. נראה שסיגלנו טכניקה גופנית מותאמת-מוזיאון.

מבקרים במוזיאון צופים בעבודות

מוזיאון תל אביב, מבקרת צופה בעבודה

החלל האדריכלי עצמו פועל על הגוף, והגוף הוא האמצעי דרכו חווית המוזיאון אפשרית. מבנה מוזיאון תל אביב מעניין במיוחד מכיוון שיש בו שני אגפים, הישן והחדש. בכל אגף אופי החלל מייצר השפעות שונות על הגוף. תערוכת האוסף באגף הישן מעוצבת בסדר כרונולוגי, לעומת הגלריות באגף החדש שבנויות סביב ספירלה ומאפשרות תנועה אחרת. הגוף מושפע מאופי התערוכה והצבתה. פסל תלת מימדי, למשל, מייצר תגובת גוף אחרת מאשר תמונה תלויה או מיצג וידאו. הצבת שומרים היא תזכורת לכך שאנחנו תחת פיקוח, שהמוצג במוזיאון הינו בעל ערך כספי ותרבותי הדורש אכיפת חוק. אנחנו מבינים שאומנות היא דבר נשגב, שביקור במוזיאון משייך אותנו למעמד חברתי מסוים בעל חוקי התנהגות מקובלים. כמו נינה בארוחה אצל המלכה, אנחנו מבינים כי במרחב זה עלינו להתנהג בצורה נאותה.

הבנת הגוף בהקשרים אלו יכולה להוות בסיס ליצירת חוויה למבקר במוזיאון. חוויה במוזיאון מתבססת על היכולת שלנו להבין דרך הגוף את חלל המוזיאון לנוע בו על פי תכנון מראש ובאופן הנכון והמתאים.   

**

ניתוח זה להתנהגות קהל במוזיאון נכתב כחלק מקורס ״שדה מחקר״ בהנחיית פרופ׳ יונתן ונטורה

מטריות במוזיאון

פורסם ע"י תום בתאריך 3/6/2020

יסודות האיור ב-™Zoom

עיצוב

קורס האיור הנחשב של שנקר, בהנחיית עמוס אלנבוגן, עכשיו בגירסה מקוונת שמאפשרת לכם ללמוד מהסלון או במרפסת

12 מפגשים בני שעתיים מלאות כל אחד. המפגשים ייערכו באמצעות ™Zoom