מקצועות האופנה
פאשן ג'אנקי
נעשינו אובססיביים לאופנה. זה כבר לא תחביב - זו הפרעה טורדנית-כפייתית, או פשוט התמכרות.
ארז עמירן
זו לא אופנה, זו הפרעה. לכן אנחנו כבר לא אומרים "וואי, איך אני רוצה חצאית וינטג' אפורה עם עיטור כתום", אלא "אני חייבת 780 שקל כדי להשיג את החצאית הזו (שכמובן אלבש פעם אחת, אולי פעמיים – כי היא יותר מדי "נזכרת" אבל אני ממש ממש חייבת אותה)". ואבוי אם לא, כי אם לא תשיגי אותה או אז המחשבות עליה... והחלומות... והצורך בנחמה... (כמובן שבעזרת קניות שכמובן יסתכמו בסופו של דבר ב-1,780 שקל) והבכי לחברות... בקיצור: החצאית לא תשכח כמעט כל חייך - כ"זו שהייתי חייבת לקנות!".
אין ספק, אם כן, שבקניית החצאית או אי-קנייתה מעורבת הפרעת חרדה קשה, אובססיבית וממכרת - הקניות הן פעילות טקסית חוזרת, שכמו סם ההשפעה שלהן הולכת ומתקצרת.
אז נכון, אולי לא צריך למהר להשתמש בהגדרות מעולם הפסיכיאטריה אבל קשה להתעלם מכך שהאופן בו אנו רוכשים-חושבים-עוסקים באופנה אולי קצת עבר את הגבול.
ואם הפכנו את קניית הבגדים לפעילות טקסית שעל גבול הפולחן, אז אין פלא שהפכנו את האופנה לדת (גם אם לא הכרזנו על לנווין כאלוהים החדש).
פרוייד כבר אמר שלהתנהגות דתית יש אלמנטים של הפרעה כפייתית. השופינג הוא, אם כך, לא פחות מתפילת שמונעשרה החדשה.ואם בטקסי פולחן ודת עסקינן - תמיד יהיו המחמירים, אלה המחצינין את הציציות, מגדילין את הכיפה ומנחרין בקול גדול את התפילות. כך גם מאמיני האופנה מבליטים בגאווה את ההתמכרות הדביקה שלהם בתרי"ג מצוות-לבש.
זה לא קורה רק במאה שערים וגם לא רק בקניון הזהב, אלא בבתים רבים כל אם ובת קונות שאנל לשבת – אחר כך גם חולקות את ארון הבגדים וגם את הפרעות האכילה וכך האובססיה חודרת ומחלחלת לנו לתוך הגנים, ואמהות גאות בבנותיהן "מופרעות האופנה" והן בעצמן "מכורות" והנה הגענו גם לעולם המחטים וההסנפות – שקשור ישירות לריגושים וחרדות.
אז אולי החרדות נובעות מעודף המידע, ואולי מאיבוד הקשר לרצף ההיסטורי שלנו ולקצב החיים. אבל בטוח שהטקסים באים כדי לשכך את החרדה ולהדחיק אותה. לפחות עד הפאניקה הבאה.
בטקס יש סדר פעולות קבוע, המשולש האולטימטיבי לריגוש: חיפוש-מדידה-רכישה. כמובן שזמן הריגוש מתקצר והסיפוק אינו מגיע וכך אנו מוצאים עצמנו עם קהות ריגושית מחפשים אחר עוד ריגוש ועוד ריגוש.
אולי אי אפשר להפיל את כל האחריות על קרי ברדשאו מטורללת הגרדרובה מ"סקס ועיר הגדולה", אבל אין ספק שהיא הראשונה שנתנה לגיטימציה ואף הכניסה בה אבק כוכבים. ברדשאו לקחה את הפוסט-מודרניזם, פיזרה עליו נצנצים ותקעה לו נוצה בתחת. זה לגמרי-לא-מופרך לשיטתה להתייחס לזוג נעלי גימי צ'ו כמו אל הסדקים במערכת היחסים האישית שלך וכמו להשפעת נפיחות של פרות אוסטרליות על התחממות כדור-הארץ. הכל אישי ואין היררכיות.
קרי, הבת המועדפת של העיר הגדולה (אבל לא של הסקס) נתנה לנו להבין שלמכור כליה בשביל שמלה של ורה וואנג זו בחירה לגיטימית ושלחבוש טווס מת על הראש זו אמירה אקזיסטנציאלית מנומקת. והרבה אחרי שהפכה לפאסה של הפאסה של עצמה - מורשתה, נותרה עימנו.
כמובן שבעולם שלנו גם האופנה בעצם מתעסקת במיתוג, ולכן השאלה הכי נפוצה בטקסי השטיח האדום היא "את מי את לובשת?" ועל פי כך גם יקבע אם יפה הדבר או רע.
בתוך הטורדנות הכפייתית של האופנה אפשר לראות מגוון התנהגויות - החל מדחף-לאו-בר-כיבוש לטי-שרטים מפול אנד בר ועד בהייה משתקת בראי בהתלבטות בין המכופתרת הסגולה לנטולת השרוולים בהדפס נקודות (דילמה, אבוי, שמשאירה אותך בבית, בפיג'מה, עם פסים).
אבל הטורדנית המוכרת מכולן, היא מי שניתן לכנות "המתעדכנת הסדרתית". זו שאצה-רצה אחרי כל טרנד הזוי. תמיד חסרת נשימה, תמיד עם הלשון בחוץ, תמיד מפסידה.
"טורדנית - הוורסיה הישראלית" מעודכנת כמו בלונדון וניו-יורק. גם לה יש את האתר של H&M בפייבוריטס, היא יודעת בזמן-אמת שהסקיני-מת-אבל-לא-באמת, שמגפי בוקרים זה הכי-שנה שעברה וש-וינטג' זה השחור החדש. יש לה את אנה וינטור כשומר מסך, הבוטיק של עדה מהכיכר בחיוג המקוצר וכל המוכרות בקניון רמת אביב קוראות לה בשמה הפרטי ודורשות בשלום ניתוח מתיחת הצוואר שעברה השבוע.
אבל מאחר שלטרנדים יש נטייה לחלוף בזמזום עצבני מעל ראשינו כשהטרנד הבא כבר אוחז בעקביהם (השנה: מרובעים ועבים), הטורדנית הופכת לטורנדו. היא שועטת סביב הכיכר' אוספת מכל הבא ליד את ה"חדש של המחר", ועד שהיא מסיימת את הסיבוב הוא הפך כבר ל"ישן של האתמול"
כן. היא פאשן ג'אנקי, אבל היא מעדיפה לטעון שיש לה "מודעות אופנתית".
פורסם ע"י שוקי בתאריך 1/7/2015
קורס AI: בינה מלאכותית ליצירת תכנים ויזואליים (אונליין)
עיצוב
שישה מפגשים בני 4 שעות אקדמיות כל אחד, סה״כ 24 שעות אקדמיות